גלית באה לטיפול בשחזור גלגולים לאחר ששמעה את הרצאתי שבוע קודם. "היה מרתק והבאת הרבה סיפורים מחיים קודמים. אני לא בטוחה שהבעיה שלי קשורה לעבר, היא בטוח קשורה לעתיד. יש לי חשש שלעולם לא אתחתן." אמרה בצער. היא בת 28, רווקה, מורה במקצועה, חייכנית ואטרקטיבית. שאלתי מה דפוס יחסיה עם גברים. "מתחילים איתי והכל נחמד, ואז , אחרי חודש-חודשיים הקשר כאילו מתמסמס , "לא נדבק". אני לא מצליחה לייסד קשר נפשי עמוק עם בן הזוג. אז בא מישהו אחר, וחוזר חלילה." שאלתי אם יש איזו טראומת ילדות, התעללות מינית, גירושין או משהו דומה שיכולים להסביר את העניין. היא אמרה שלא. שאלתי אם היא נמשכת בכלל לגברים, או אולי יש בעיה ביחסי המין. היא צחקה ואמרה שהיא לא לסבית והסקס בסדר, רק יש בעיה בהקשרות הנפשית.
ביקשתי ממנה לנשום פנימה אור לבן, לתת לגוף להיות כבד ולראש -להיות נקי ממחשבות. אחר כך לפתוח את הדלת לגלגול הקודם. "וואו, איזה יופי! כולם עם כובעי תחרה כאלה. לבושים יפה. זאת כנסיה." אמרה בהתפעלות. "באיזו שנה אנחנו ואיזו ארץ?" שאלתי. "אנגליה. 1850 " ענתה. "היי, אני מתחתנת!" אמרה בהתרגשות. "מי החתן?" שאלתי. "ג'ון. הוא גבוה ובלונדיני. הוא בן 20 ואני בת 19. ההורים הכירו בינינו". המשיכה לספר. "האם את אוהבת אותו? הוא מתייחס אלייך יפה?" שאלתי. "כן. הוא בסדר. הוא לא מרביץ לי או משהו." ענתה בשקט. "או. קיי" השבתי. הרגשתי שאין בסיטואציה של חתונה דרך שידוך, מספיק עוצמה כדי לגרום לה לא להצליח ביחסיה עם גברים כיום. "בואי נלך לסצינה אחרת בסיפור". ביקשתי. "מה את רואה?". היא נשמה עמוקות. "אני נכנסת לחדר השינה ורואה את ג'ון במיטה עם אשה אחרת" הייתה שתיקה. "מה את עושה?" שאלתי. "אני יוצאת מהחדר" השיבה חדות. "את לא צועקת, בוכה, מרביצה לו?" ניסיתי "לחמם" את האווירה. "לא. אני רק יוצאת מהחדר" ענתה. היה לי ברור שיש כאן תגובה של הלם. "ומה ג'ון עושה?" המשכתי לשאול. "הוא רץ אחריי, מנסה לפייס אותי". אמרה בעצב, שרמז על מצבה הנפשי הקשה. "האם את מתפייסת?" שאלתי לבסוף, נותנת לה זמן לעכל את המתרחש. "כן" ענתה קצרות. "אני ממשיכה הלאה".ענתה ביובש. "על ציר הזמן, איפה אנחנו ביחס לחתונה?" שאלתי. חשבתי, שבמערכות רבות של נישואין, לאחר שנים רבות יחד, קורה שאחד מבני הזוג בוגד. לרוב זה הגבר, ויש לכך תוצאות רבות אפשריות. לכן עניין אותי לדעת כמה זמן לאחר החתונה אירע הדבר. "3 חודשים לפני החתונה" הפתיעה אותי. הייתה שתיקה. שתינו היינו בהלם. "ובכל זאת התחתנת איתו?" שאלתי בפליאה. "כן" השיבה קצרות, מנותקת רגשית מהסיטואציה. "אילו מסקנות לקחת איתך להיום?" שאלתי. "אי אפשר לסמוך על גברים. הם בוגדים" .השיבה מיידית , ללא היסוס. עשינו תיקון על הגלגול ההוא. הסברתי לה שהעובדה שג'ון אחד אנגלי בגד בה פעם, לא אומרת שכל הגברים הישראלים יבגדו בה בעתיד. ניתקנו את אז מהיום, ושחררנו את הטראומה. "וואו," אמרה כשפתחה את העיניים. "מי היה מאמין שהפחד שלי מגברים היום מקורו בטראומה מאנגליה לפני 150 שנה!"
גלת התקשרה אליי כעבור כשבעהה חודשים. "אורלי, את לא תאמיני, פגשתי מישהו נורא חמוד, ואנחנו מתכננים להתחתן בקיץ הקרוב! זה היה כל כך "זורם" בינינו , מההתחלה. זה פשוט היה אחרת מכל הפעמים הקודמות. אני כל כך מאושרת!" איחלתי לה מזל טוב והמון כיף בזוגיות החדשה.